שאלות נפוצות
אין זה נכון כלל ועיקר, גם אישה שנתפסה בבגידה שהוכחה בבית הדין, איננה מפסידה את זכויותיה ברכוש המשותף שנצבר במהלך החיים המשותפים. ידועה ההלכה הגורסת ש"גם אם האישה זנתה הרכוש לא זנה"…
יחד עם זאת, יש לסייג את הדברים במידה מסוימת. כך למשל, אם מדובר בדירת מגורים שהבעל הביא איתו לנישואין, והאישה טוענת שחלה על הדירה כוונת שיתוף ספציפית, הרי שבמקרה כזה, אם הוכחה בגידה של האישה, עלול בית הדין בגלל השקפת עולמו הבסיסית, לזקוף זאת לחובת האישה ולהחמיר עמה בקריטריונים להחלטה בדבר קיומה של כוונת שיתוף ספציפית, בעוד שבביהמ"ש לענייני משפחה הבחינה של כוונת השיתוף לא תהיה מושפעת מנושא הבגידה לחלוטין.
גישה זו שגויה ואיננה משקפת את המצב לאשורו. מדובר בראיה סטריאוטיפית שלפיה בית הדין יהיה תמיד בעד הגבר וביהמ"ש בעד האישה. במציאות, לא כך הם פני הדברים. במסגרת הייעוץ שמומלץ לבעל דין לקבל לצורך תכנון צעדיו המשפטיים, על עוה"ד המטפל בעניין לבחון את המקרה הספציפי שעומד לפתחו, ע"פ נסיבותיו הקונקרטיות, ולהחליט מהי הערכאה השיפוטית שאליה יש לפנות ושבמסגרתה ניתן יהיה לקבל את התוצאות המרביות והמיטביות עבור הלקוח.
אין קשר בין ענין הבגידה, גם אם זו מוכחת בפני בית הדין הרבני, לסוגיית המשמורת והאחריות ההורית על הילדים. גם בבית הדין הרבני סוגיית המשמורת והאחריות ההורית מתבררת ומוכרעת ע"פ העיקרון היסודי והמהותי של "טובת הילד", וזו נבחנת במסגרת תסקירי סעד המוגשים ע"י רשויות הרווחה ובמקרים מסוימים גם ע"פ חוות דעת נוספות של מומחים, כגון מומחים לבדיקת מסוגלות הורית. בגילאים מתקדמים של הילדים, ישנו משקל לא מבוטל גם לרצונו של הילד.
בשום פנים ואופן לא. הכתובה היא מסמך/חוזה מחייב לכל דבר וענין. הכתובה נועדה בין היתר למנוע מצב של ניסיונות מצד הבעל להשתחרר מקשר הנישואין בטענות סרק "כדי שלא תהא בעיניו קלה להוציאה". כשבעל תובע גירושין מאשתו ואין לו עילה, האישה יכולה להתנות הסכמתה לגירושין בקבלת סכום הכתובה, וביה"ד עשוי בהחלט לפסוק לה את כתובתה. בנוסף, אם לאישה עצמה ישנה עילת גירושין כנגד הבעל, היא יכולה לתבוע יחד עם הגירושין את כתובתה.
ישנם מצבים שבהם גם אם לאישה מגיעה כתובתה, אבל היא תובעת במקביל זכויות כספיות ממוניות מן הבעל כגון: זכויות פנסיה, מניות בחברה, נכסי קריירה, מוניטין, פערי השתכרות וכיו"ב, אזי בית הדין נמנע בדרך כלל מלפסוק גם את הכתובה, בנוסף לכך, בנימוק שאין "כפל מבצעים".
התשובה שלילית לחלוטין. הסכם גירושין שמקבל אישור ותוקף של פסק דין ע"י בית הדין הרבני או על ידי בית המשפט, הינו מסמך סגור וחתום שהסיכויים לשנות או לבטל אותו או חלקים ממנו הינם קלושים ביותר עד אפסיים. הנושאים היחידים שניתנים לשינוי בעתיד לאחר חתימת הסכם הגירושין, הם ענייני מזונות ילדים והסדרי השהייה שלהם עם ההורים, וגם זאת רק כאשר מתרחשים שינויים משמעותיים לאחר חתימת הסכם הגירושין. יתר התנאים הכספיים ממוניים של ההסכם בלתי ניתנים לשינוי, תיקון או ביטול, למעט במקרים חריגים ונדירים ביותר.
אין די בעריכת הסכם לחיים משותפים (המהווה תחליף להסכם ממון שמאפיין זוגות נשואים), משום שגם אם בהסכם לחיים משותפים נקבעת הפרדה רכושית מוחלטת בין בני הזוג, ומוסכם על חוסר שיתוף בנכסים ובזכויות, עדיין ההסכם תקף רק לגבי תקופת החיים של הצדדים, אך אינו מכסה שאלות של עזבון וירושה לאחר המוות. בהיעדר צוואות שישלימו את ההסכם לחיים משותפים, עלול להיווצר מצב שבו אם אחד הצדדים נפטר, בן הזוג שנותר בחיים יירש אותו (בשיעור של 50% לפחות), ללא שום קשר להסכם שהיה תקף בתקופת החיים, אלא על יסוד דיני הירושה. לכן, חשוב לערוך מסמכים משלימים, הסכם+צוואות.
לפי פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון משנת 2017, דמי מזונות של ילדים מגיל 6 עד גיל 18 נפסקים כיום על יסוד ההנחה ששני ההורים מחויבים במזונות ילדיהם במידה שווה מדין צדקה של המשפט העברי, והפסיקה בפועל נעשית ע"פ יחס ההכנסות של ההורים מכל מקורות ההכנסה (עבודה ומקורות נוספים כגון שכירות, רנטות, פנסיות וכיו"ב), וע"פ יחס הסדרי השהייה של הילדים במחיצת הוריהם. לגבי ילדים עד גיל 6, עדיין חלה חובת מזונותיהם ההכרחיים על האב, בהתאם לדין האישי.
במקרה הנ"ל, כאשר מצד אחד ישנו משבר אך מצד שני אחד הצדדים איננו מעוניין "לשבור את הכלים" וללכת עד הסוף לגירושין, וסבור כי ניתן אולי לתקן את היחסים, אפשר בהחלט לבדוק אופציה של הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, שמאפשר תקופת ניסיון נוספת לשלום בית שאינה מוגבלת בזמן, אך קובע מראש מנגנונים מוסכמים למקרה שאחד הצדדים מחליט בשלב מאוחר יותר כי הוא מעוניין בכל זאת בגירושין ושולח על כך הודעה לצד השני. במקרה כזה, נכנס הליך הגירושין לתוקף.
"חוסר נעימות" בעת מתן סכום הכסף והימנעות מדרישה להביא זאת לידי ביטוי באופן רישום הדירה, או ע"י הסכם הלוואה עם ההורים שמעניקים את הכסף, יכול להסתיים במפח נפש וירידת ההשקעה של ההורים לטמיון, גם אם נוצר משבר בין בני הזוג תוך זמן קצר. יש, אפוא, לקבל יעוץ פרטני המותאם לכל מקרה ומקרה כיצד ולמשך כמה זמן ניתן "להגן" על ההשקעה הכספית של ההורים ולקבוע מנגנונים שיבטיחו חלוקה לא שוויונית של הדירה או מנגנונים להחזרת ההלוואה להורים שנתנו את כסף, כולל הסדרים שמסגרתם יהיה וויתור מצד ההורים שנתנו הלוואה (בין אם זה לאחר חלוף מס' שנות נישואין, בין אם זה בעקבות הולדת ילדים משותפים וכיו"ב).
ראשית, מומלץ מאד לקבל ייעוץ משפטי מפורט, מקיף ודיסקרטי במקרה שבו מחליטים להתגרש. יש להימנע מגילוי הכוונה לפעול באפיק של גירושין, גם לא בצורת רמזים שמטרתם אולי להרתיע את בן הזוג.
יש להתכונן היטב למהלך, לאסוף ראיות וחומרים חשובים בהתאם להנחיית הגורם המקצועי (עוה"ד) שאליו פניתם.
רצוי להביא בפני עוה"ד המטפל שאליו פניתם אל כל הנתונים והפרטים הרלוונטיים, כולל מעורבות של גורמים שונים בסכסוך המסתמן, ע"מ להיערך לכל התרחישים האפשריים.
אין לרמוז לבן הזוג או בת הזוג בשום פנים ואופן על כך שגיליתם את קשריו או מערכת יחסיו מחוץ לנישואין, למרות הפיתוי הבלתי נשלט לעיתים לעשות זאת.
אין זה מומלץ כלל לשתף בתחילת התהליך צדדים שלישיים, שאינם מקורבים לצד המשתף ועלולים לחטוא בדבריהם ו"לבחוש בקדירה" בצורה מזיקה לפני שננקטו ההליכים הדרושים.
מדור – זכות למגורים ולמימון מגורים (בין אם בשכירות ובין אם במשכנתא והוצאות החזקת הבית), הוא חלק מזכותה של אישה למזונות מבעלה ע"פ הדין האישי.
מדור ספציפי הוא סעד שניתן ע"י בתי הדין הרבניים בלבד, והוא מקבע את זכותה של האישה להמשיך ולהתגורר בבית הספציפי שאליו הורגלה במשך שנים, במיוחד אם הבעל מתנהג שלא כיאות ופוגע בזכויותיה של האישה (עוזב את הבית, מנהל מערכות יחסים אחרות וכו').
קבלת סעד של מדור ספציפי עשוי לעכב ולשבש תביעה אפשרית של הבעל "לפירוק שיתוף" בדירה, על מנת לכפות פירוד או גירושין ע"פ תנאיו ותכתיביו. סעד כזה צריך להישקל במסגרת מכלול השיקולים של עוה"ד המטפל בתיק ע"פ נסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפניו. עניין זה קשור לסוגיה של הימנעות של האישה מריצה "אוטומטית" לבית המשפט לענייני משפחה בכל מקרה של סכסוך, והצורך להפעיל שיקול דעת בקשר להליכים המשפטיים הרצויים בהתאם לעובדות המקרה.
בתוך מכלול הנושאים שעשויים להיות שנויים במחלוקת בין בני זוג שמצויים בהליכי גירושין, עשוי להיכלל גם עניין מזונות הילדים. רצוי להתייחס לסוגיה זו בצורה עניינית ולא ככר נוח להתנגחות נוספת ומיותרת בין הצדדים. אם בסופו של דבר ע"פ חוות הדעת של הגורם המקצועי (עוה"ד המטפל בתיק), המזונות שבהם מדובר (בין אם אלה נפסקו ע"י ביהמ"ש או הוסכמו על דעת הצדדים), הינם מאוזנים, הוגנים, ומשקפים את צרכיהם האמיתיים והנכונים של הילדים ואת החלוקה ההוגנת בין ההורים, לפי יכולותיהם הכלכליות וזמני השהייה של הילדים, הרי שבמקרים כאלה אין צורך "לנהל מלחמה" מיותרת על גבם של הילדים בנושא זה ולבזבז אנרגיות נוספות כשאין לכך הצדקה.
התשובה מורכבת ובעלת היבטים שונים. גם בתי הדין הרבניים מחויבים לפסוק בענייני רכוש ע"פ הדין האזרחי, כולל חוק יחסי ממון והפסיקה שהתפתחה בעקבותיו. יחד עם זה, ידוע הכלל שלפיו "הדין הוא פונקציה של הדיין" ולכן עשויים להיות הבדלים מהותיים בפסיקה של שתי הערכאות בשל השקפות עולם יסודיות של הטריבונל היושב בתיק. כך למשל, גם בענייני מזונות ילדים בתי הדין הרבניים אינם רואים עצמם מחויבים לפסיקת ביהמ"ש העליון שקבעה שוויון בחובת תשלום המזונות בין האב לאם החל מגיל 6, ובתי הדין הרבניים מטילים חובת מזונות מוגברת על האב.
המונח "נכס" בר איזון הורחב מאד עם השנים וכולל כיום לא רק נכסים מוחשיים שנכללו במסגרת הנכסים בני חלוקה, אלא גם נכסים אחרים, המתווספים לזכויות פנסיה, גמל ופרישה וכוללים: מוניטין עסקי ואישי, שווי של חברה, מניות, אופציות ופערי השתכרות משמעותיים שנוצרו במהלך החיים המשותפים וניתנים לאיזון.
